בעולם המקביל לכאורה של נסיעות ותיירות, הבלאי של מנטרה של תיירות בת קיימא גרמה למומחים קריטיים לצלצל בשעון המעורר. מה השתבש בקיימות? האם הפיתוי לשטיפה ירוקה עסקית נעשה חזק מדי? אין ספק, הפעמון מצלצל לחיים מטעים בנישות נוחות רבות, וקוסמטיקה לשונית לקישוט מאפייני המוצר והשירות הפסיקו להתאים להצעה הדחופה יותר ויותר של שינוי. אבל מי אחראי? האם מישהו אחראי שם בחוץ? אחריות היא המהות של החלטות והחלטות. אבוי, נראה שאחריות אינה הגישה המועדפת על רבים מהדמויות של היום, שבמקום להתכופף על קבלת החלטות, מסתמכים על האצלה, הארכה ודחייה, בעקבות הסיסמה: בואו נסתכל – ואז נראה.
עבור יותר מדי אנשים, המילה שינוי שווה לצרות, אבל רופאי ספין נמצאים בכוננות: האם יש רעיון להחליף את המילה "בר-קיימא", מולבן כפי שהיא? האם "תיירות אחראית" לא תהיה גישה מדויקת יותר, אפילו תגרום לשינוי נפשי כלשהו? אחרי הכל, ההתמקדות של התיירות באיזון הכלכלי, החברתי והסביבתי של יתרונות וחסרונות, נותנת את הזמן לצידה להתגבר על הנוהג המסורתי והקל של משחק עם ערכים מספריים בלבד המוגשים בשמחה לצמיחה כלכלית בסטטיסטיקה של התמ"ג.
תוכניות אירוח עשויות להיות טובות כדי לעדכן קהלים ולרענן את תדמית המומחים. בהתחלה, היא המילה, אבל המילה צריכה ללכת בעקבות המעשה. לאמיתו של דבר, נסיעות ותיירות אחראיים, מתוכננים בקפידה ומיושמים בקפדנות, עשויים לשדרג את התיירות באופן מהותי, ולהגיע אל מעבר לפעילות הליבה שלה כענף שירותים יוצא דופן. מלבד הטבות כתוצאה של ביצועים יזמיים, לארגונים יש מחויבות חברתית - והם יודעים על כך. צדקה וחסות הם רק שני תחומי פעילות שחברות מתמכרות אליהם, כדי לשפר את המוניטין החברתי והתדמית שלהן. אבל יש עוד משהו שקשור להרחבת פונקציות ואחריות.
מוטמעים בסביבה פוליטית, נסיעות ותיירות, כדי להגביר את שיתוף הפעולה, נוטים לחפש מאפיינים משותפים עם אורגניזמים בעלי דעות דומות הן בממשלה והן בעסקים, תוך שימוש ב"דיפלומטיה תרבותית" ככלי להשיק יוזמות חוצות מגזרים או תעשיות. נכון שהתיירות מסוגלת לעצב זהות אזורית ולהגביר את הופעתו של תדמית רצויה כיעד לטיול, אך ביתר שאת, באופן משלים, כ"מקום לחיות, לעבוד, להשקיע ולטייל". הרעיון של הרחבה הוא: תיירות לא תהיה רק קידום יעד נופש, אלא תוביל את "שיווק המקום" של המדינה (של האזור, העיר) בכלל: גישה הוליסטית יותר שתכסה את הצרכים והשאיפות של המבקרים, האנשים המקומיים והסביבה. זה יכול למשוך מקסימום מודעות ציבורית ולבסוף לשפר את התפיסה של "t" כ"ארגז כלים תקשורתי" מקיף להפליא, או מקבץ של כלי תקשורת רב-שכבתיים.

תיירות היא המעסיק הגדול בעולם (World Travel & Tourism Council – WTTC) ואחד חשוב מאוד בגרמניה, המייצר 11% מהתמ"ג. אבל יש ברירות מחדל שמשאירות הרבה מהפוטנציאל הפוליטי של המגזר ללא מיצוי: התנודתיות שלו להתרחשויות שליליות במיוחד מחוץ להיקף המיידי של התיירות, הפיצול שלו בעיקר בארגונים קטנים ובינוניים וביחידות ציבוריות, והתדמית הרווחת שלו של עסק פנאי וכיף שמח.
כתוצאה מכך, המגזר הוערך "לא רלוונטי", תוך הזכירה בזמן להערות בנוגע לתפיסה הפוליטית של התיירות במהלך המגיפה. על מנת להדגיש את החשיבות הכלכלית והחברתית של התיירות, הפיכת התפיסה של מאפייניה המכריעים ל"רלוונטיים", תפקידה המורחב כ"מקבץ מתוזמר של כלי תקשורת רב-שכבתיים" יהיה נכס גדול, מלווה בשינוי מבני והעצמה מוגברת של האורגניזמים הציבוריים שלה. משרדי התיירות יצטרכו למלא תפקיד יעיל יותר כחוד החנית של שיווק מקומות, שומרי מיתוג "מטריה" ומקדמים של מדיניות שיווק מקומות.
לכן, יש לשדרג את משרד התיירות המסורתי, מ"ארגון הקו" הפונקציונלי, כפי שהוא נהוג באופן נרחב, לרמה של "אורגניזם מטה" בצמרת המנהיגות של המדינה/ממשלה. על מנת להבטיח כי המשרד, מלבד מחויבותו לתקנות המינהל הציבורי האופייניים, פועל על פי סדרי העדיפויות בשוק, יש להשלים את משרד התיירות על ידי ועדת קידום חופשית המחזיקה במעמד אוטונומיה מוגדר לשמירה על גמישות תפעולית. האחריות תכלול עיבוד של הצהרת חזון משימה משולבת, קווים מנחים עקביים, אסטרטגיה ותפעול.
התיירות אכן מעולם לא נרתעה מלבשר על מרכיב נוסף של "מטרתה העליונה" - תביעתה להיות משכנת שלום עולמית מובילה.
לזעזוע ולחרדתם של כולם, הזמן של ימינו של המלחמה והמשבר לא נמנע, אפילו לא הולם - לא על ידי פוליטיקאים, ולא על ידי תנועות שלום, גורואים אקלים, "קוריפאוס" לעתיד "קוריפאוס", מחזיקי עניין במשחקים האולימפיים, לא על ידי ליצני החצר של הקרנבל העולמי, אפילו לא על ידי המקדשים והמנהיגים הבלתי נשמעים, אך לא על ידי קולות, כנסיות ומנהיגים שלא נשמעו לפחות. של התיירות העולמית.
כיצד יכולה התיירות לקיים את המנטרה שלה להיות משכן שלום עולמי? האם התבנית הנתונה התבררה מספיק טובה כדי לשמש עובדה שאין עליה עוררין? יש המון דוגמאות בשקית הטריקים הפוליטית, שנקבעו כדוגמות "ללא אופציה". סוף סוף המיינסטרים דוחף את הזיוף להופיע ולהנציח את עצמו כנכון ואמיתי - אם כי בשל החזרה המתמשכת שלו. התקווה שלנו שלמרות כל הסיכויים הדברים עשויים להתברר טוב עשויה ללכת יחד עם מידה טובה של הומור והבנה הטרנסצנדנטית שלנו שאנחנו רק אורחים עלי אדמות. העולם שלנו הוא המארח שלנו, וכולנו מארחים שותפים, אורחים ושותפים ליצירה. לכן, במידה רבה, אנו אחראים ל"מצב האדם" (חנה ארנדט). אולם נראה שאיננו יכולים להימלט מהחשד לקשירת קשר עם "חלק מהכוח הזה, לא מובן, אשר תמיד רוצה את הרע, ותמיד עובד את הטוב" (גתה בפאוסט). כשמבחן הלקמוס עדיין מתקיים, תביעת השלום של התיירות נותרה שנויה במחלוקת כמעט כמו ניתוח גורמי השורש של COVID-19.